הודו על אופנוע

הקדמה להקדמה…

הודו על אופנוע זהו יומן מסע שכתבתי ב-2006 לכבוד אתר הצילום הישראלי , די-ספוט. היומן היווה השראה למטיילים רבים להודו, ששבו והודו לי על טיול מדהים שעשו על אופנוע בהשראת שורות אלו.

מאז כתיבת שורות אלו לראשונה, רציתי להעלותן למקום משלי… עכשיו יש לי אתר, ואני שמח לחנוך אותו עם הפוסט הזה.

אני מקווה שהוא ימשיך את חייו כאן, במקביל לפרסומיו באתר די-ספוט ובמגזין קומפוזיציה הראשון ויתן השראה למטיילים רבים תוך מילוי תפקידו כמזכרת נהדרת עבורי.

אזהרה: המידע המובא כאן אינו עדכני! הוא נכון לזמן בו אני טיילתי בהודו! כך למשל, כשאני כותב שב"מיין בזאר" אפשר למצוא עוד ישראלים… לא בטוח שה"מיין בזאר" קיים עוד…

הקדמה

לפניכם יומן מסע מצולם אשר כתבתי כדי לשתף אתכם במה שחוויתי בטיול של זוגתי- ליאת- ושלי בתת היבשת הודו. הטיול התרחש בשנת 2004 מפברואר ועד יולי כשאנו חולקים אופנוע אחד.
זה באמת לא פשוט לסכם חצי שנה של טיול בכתבה כל כך קצרה, אז השמטתי חלק מהחוויות, והתמקדתי בחוויית הטיול שלנו על אופנוע בדרך המיוחדת שבה עשינו אותו.
אני בטוח שתמצאו בכתוב בצירוף התמונות משהו שיגרה את דמיונכם.
קריאה מהנה.
חגי נתיב.

על מנת לצפות בגלריית התמונות של הודו על אופנוע נא לחצו כאן

עובדים

לא חשבתי בכלל על טיול בהודו, אני רציתי חבל ארץ נידח, משהו דוגמת אלסקה, מונגוליה, סיביר…. ים המלח אולי…
ואז היא באה אליי עם המשפט הבא: "אתה יודע? דיברתי כרגע בטלפון עם עמי ושרון (זוג חברים), הם חזרו מטיול בהודו על אופנוע…
את שאר המשפט כבר לא שמעתי, במוחי כבר דמיינתי את שנינו, מגשימים את החלום שלי- טיול על אופנוע.
כל זה קרה בסן- פרנסיסקו, (שנת 2003) גרנו ביחד ועבדנו כדי להחזיר את נזקי הטיול בן השנה לדרום אמריקה (זה שבא אחרי הצבא, אתם יודעים…)
היתה לי עוד סיבה לעבוד כל כך קשה- D100 -מצלמת רפלקס דיגיטאלית לבית ניקון. אז היא היתה הדבר הכי חם בשוק, איתה צילמתי את כל התמונות ביומן המסע הזה, והיא משרתת אותי נאמנה עד כתיבת שורות אלה.
אורזים תיק

בארץ, אחרי שחזרנו מארה"ב, הגיע זמן לארגונים אחרונים.
להורים, לא סיפרנו שאנו מתכננים טיול על אופנוע, כדי למנוע דאגות מיותרות וניסיונות שכנוע כושלים, מה שהפך את כל עניין הסידורים שלפני לקצת יותר בעייתי: לך תסביר לאמא למה אתה צריך רישיון בין לאומי לטיול בהודו, ולמה לכל הרוחות התיק שלך שוקל 30 קילו!!!
אז לכם אני אסביר- בתיק היה לי כל דבר שצריך לטיול באופי הזה, שחשבתי שיהיה קשה להשיג בהודו, זה כלל: ספר רכב של אנפילד (בולט) שהורדתי מהרשת, כלי עבודה בסיסיים, כלי שפצור, רצועות ורצ'טים, פק"ל קפה ובישול, חגורת גב, ועוד דברים, חלקם רגילים לטיול מוצ'ילרים, וחלקם פחות…
את ציוד הצילום, שכלל מצלמה D100, עדשה 28-80 ו- 70-300, חצובה, סוללה אחת וכרטיס חצי ג'יגה (הייתי אז ממש בתחילת הדרך)
ארזתי בתיק NOVA 2 AW של LOWEPRO.

נוחתים בדלהי

חוסר אונים. זה מה שהרגשנו עת נחתנו בדלהי והגענו אחרי מאבקים עם נהג המונית ל"מיין באזאר", האזור התיירותי, בו בד"כ אפשר למצוא מידע שימושי לתחילת הטיול וכמובן- עוד ישראלים…
התייאשנו מלמצוא אופנוע בדלהי, שלא לדבר על לנהוג בה…
הכל כל כך צפוף, נוהגים בצד שמאל של הכביש, הרחובות צרים, מלוכלכים ומלאי מראות לא נעימים של עוני ומסכנות. עם כל הנ"ל למדנו להסתדר בתקופה הבאה עלינו לטובה, אבל בתור התחלה, זהו שוק לא קטן ולוקח זמן לצאת ממנו.
לקחנו רכבת אקספרס לגואה(Goa)- 42 שעות נסיעה.
לאחר שהצלחנו להשיג כרטיס לרכבת במאמצים לא קטנים, התברר שהקרון שבו מוקמנו הוא קרון ישיבה, ללא מזגן, וחלקנו אותו עם הודים רבים ממעמד נמוך. עדיין היינו בשוק וחששנו מאוד לציוד שלנו ולשעות השינה שלנו בדרך לגואה. עברנו לקרון שינה ממוזג וחיכינו שהכרטיסן יגיע. שם קיבלו את פנינו הודים מהמעמד הבינוני גבוה ועזרו לנו בכל מחסורנו, כולל שכנוע הכרטיסן לשדרג את הכרטיס שלנו, תוך כדי נסיעה, ותוך מתן שוחד קטן. נפרדנו מחמישים דולר בשביל התענוג הזה.

מתניעים

בגואה, מדינה קטנה ונוצרית, שהיתה קולוניה פורטוגזית בתוך הודו, פגשנו מיד זוג חברים שלנו, שטיילו על אופנועים.
מייד שאלתי איפה אוכל למצוא אופנוע. לא שזו בעיה גדולה, בכל מקום אפשר לראות אופנועים עם שלט "למכירה" (בעברית!!!) – כפי שכבר הבנתי, טיול על אופנוע בהודו זה דבר מאוד נפוץ בין הישראלים.
אחד מהם לקח אותי לראות אופנוע שעמד למכירה מגרמני שהכין אותו לטיול עם חברתו, ברגע שהיא הגיעה הם נפרדו, וכך האופנוע הוצע למכירה.
אחרי בדיקה קצרה והמלצות רבות על הכלי, קנינו אותו! זהו, יש אופנוע, החלום ממש מתחיל להתגשם!
הסכמנו שלאופנוע צריך להיות שם של אישה והוחלט על "סילביה" בגלל צבעה הכסוף (SILVER).

לאן נוסעים?

הכיוון הכללי שלנו הוא צפונה והוא מוכתב מעונת המונסונים המתחילה בקרוב באזור גואה (התקופה היא סוף פברואר) ומהרצון שלנו להגיע לאזור הררי הנקרא ה"הימלאיה":) בו נמצאות הפסגות הגבוהות בעולם.
אחרי כשבועיים של הכנות: החלפת שמן, ריפוד ומשענת גב ונסיעות תרגול יומיות, הגיע היום בו צריך "לשחרר קלאץ'" ולנסוע. אנחנו החלטנו על יעד קרוב יחסית- האמפי, חילקנו את הדרך בת 250 הקילומטרים לשני ימי רכיבה.

האמפי

זו היתה הנסיעה הכי קשה שעשיתי בהודו. לא איזנתי את הציוד כמו שצריך. 70 קילו ציוד מאחורה, 75 קילו שלי באמצע האופנוע ובינינו יושבת ליאת (שכמובן אסור לי להגיד כמה היא שוקלת …), לא משאיר מספיק משקל על הגלגל הקדמי- מה שהופך את ההיגוי במפלצת הדו גלגלית בת 400 הקילוגרמים הזו למאוד לא ידידותי…(מי שיודע כמה שוקל אנפילד עם מיכל דלק מלא יכול לחשב את משקלה של ליאת ).
להאמפי הגענו עייפים אך רצוצים.
האמפי זו כבר הודו האמיתית- עיר (היום זה כבר די כפר) דתית עם עבר מפואר ועתיקות המעידות על כך. האמפי מפורסמת בסלעים הענקיים שלה (שמהם בנו את המקדשים ואת העיר שמסביבם) ובנהר שחוצה אותה לשני חלקים ללא גשר.
את הנהר אפשר לחצות בשתי דרכים:
א- סוג של רפסודה קעורה בנויה מקש שזור, מצופה בזפת ונעה בעזרת משוט-10 רופי לאדם, 100 לאופנוע (כן, מעבירים בזה גם את האופנוע)
ב- ברגל (מים עד גובה מותניים)- חינם! אבל רטוב… ואפשר לשכוח מהאופנוע…

ואז צפונה

מרגע זה התחלנו להצפין במהירות וחצינו קטע מדברי גדול. בצהרי כל יום עצרנו למנוחה של שעתיים שבהן הרכיבה הופכת לסיוט כשאוויר בחום של כ- 50 מעלות נושב עלינו, והמנוע, שמקורר ע"י אוויר בלבד, מוסיף את שלו לחגיגה.
בדרך עברנו כמה מקומות מעניינים:
א- שולהפור- עיר של מוסלמים. היה מאוד מוזר להעביר בה את הלילה, כל העיר מרוצפת במסגדים וסהר אכול בראשם, חוויה מעניינת לישראלים שכמותנו.
ב- פונה- עיר מודרנית (יש מקדונלד'ס ופיצה האט) גדולה בת 4.5 מליון איש ומרכז דתי רוחני להודים ומערביים כאחד(האשראם של אושו). השילוב הזה יוצר מגוון עירוני מעניין.
ג- אודייפור- העיר הלבנה, זכר לשלטון המהראג'ות במדינת ראג'סטן המדברית. העיר מקיפה חמישה אגמים, כאשר במרכזו של אחד מהם שוכן מלון- שהוא ארמון לשעבר.

עד פושקאר

עברו שלושה שבועות מתחילת הרכיבה ועברנו כמעט 3000 ק"מ של דרכים וכבישים משובשים, לפי חישוב מרחקים במפה ושלטים בדרך (ל"סילביה" לא היה ספידומטר). הגיע הזמן להיכנס למוסך, להחליף שוב שמנים ולהכין את האופנוע לרכיבה הררית- בדיקת רפידות ברקס, תקינות צמיגים, החלפת מיסבים בגלגל האחורי (כי נשברו מהעומס), החלפת כל הכבלים בחדשים (ברקס, קלאץ', גז), ניקוי קרבורטור וכיוונו והכי חשוב- מיכל דלק חדש, גדול יותר, בנפח 20 ליטר- מה שמגדיל את הטווחים בין התדלוקים בכ- 180 ק"מ ומשפר את יציבות האופנוע ע"י תוספת משקל מקדימה.
חשוב לציין, שאת כל הטיפולים עשיתי עם המוסכניק וחלק מהם גם עשיתי לבד, כדי להכיר את האופנוע טוב יותר בתנאים סטריליים, שאוכל לתקנו במידת הצורך ועד רמה מסוימת בעצמי.
פושקאר גם היא מקום דתי, ובנויה מסביב לאגם קדוש. העיר מלאה בישראלים, ונחשבת למרכז קניות בדים ובגדים הודים שבד"כ נשלחים מייד לארץ, דרך סניף הדואר המקומי.

אנשים טובים באמצע הדרך

שמנו פעמינו לאחד משבעת פלאי תבל, הלא הוא- ה"טאג' מאהל" שבעיר אגרה, אך בדרך, עוד חיכתה לנו הפתעה:
לאחר שירדנו מהכביש לדרך עפר משובשת, כדי להגיע לאיזה כפר נידח וטבע מדהים בסביבתו, נשברו לנו שבעה סיחים בגלגל האחורי. סיחים שנשברים זו בעיה שליוותה אותנו מתחילת הטיול והיוותה מטרד לא קטן אך גם הפגישה אותנו בדרך מוזרה עם הודו האמיתית והלא מתויירת של צידי הדרכים- עם הזמן למדתי להחליף את הסיחים לבד, הבעיה הגדולה התעוררה כשהחישוק של הגלגל החל לעשות שמיניות- אז כבר צריך בעל מקצוע ליישור חישוקים, למזלנו, אלו די נפוצים בהודו.
בדרך פגשנו את אשוק- איש משפחה נחמד עם טוסטוס, שהתעקש לקחת אותנו עד למקום בו ניתן ליישר את החישוק, ולמרות השעה המאוחרת, נשאר איתנו עד גמר העבודה והזמין אותנו לישון אצלו, עם משפחתו, בטענה (נכונה) שאין מלון ברדיוס גדול מאוד מהעיר.

מה אני אגיד לכם… חוויה מהסרטים! הבחור גר עם אשתו וחמשת ילדיו בדירת שני חדרים, 30 מטר מרובע, קומה רביעית, ללא חשמל בשעות החשכה וללא מים זורמים. למטה- בחצר, שירותים משותפים לכל הבניין וברז אחד- שזורם בין 6 בבוקר ל-8 בבוקר (שעתיים בלבד) ובזמן זה, כל דייר צריך למלא מיכל מים הנמצא בדירתו, שיספק את צרכיו ליממה הקרובה.
חיים פשוטים אה?
על גג הבניין הוא הכין לנו מזרונים וסדינים, וביחד עם משפחתו, אכלנו ארוחת ערב הודית אסלית. הלכנו לישון מותשים, על בטן מלאה, לא לפני שהוא צייד אותנו במקל ארוך ללילה. לנוכח פני המשתאות הוא אמר לי- "זה בשביל לגרש את הקופים…" – הוא ידע טוב על מה הוא מדבר…

רואים הרים באופק

מאגרה עלינו צפונה בכביש מספר 93. אני זוכר את מספרו משתי סיבות:
א- הוא די ארוך
ב- זה הכביש הסלול הכי משובש שנסענו בו- מספר הבורות באספלט הוא כנראה 93 ל-10 מטר כביש, ורוב הזמן אתה מוצא את עצמך עושה סלאלומים ב- 25-30 קמ"ש בין הבורות.
בחרנו לנסוע בכביש זה על מנת לא להיכנס לדלהי עם האופנוע. אם זה המחיר שצריך לשלם בשביל לחסוך את צפיפות התנועה בעיר הבירה, אז ניחא…
הכביש לוקח אותנו בדיוק צפונה, תוך שאנו חוצים את עמק הגנגס העצום והמיושב בכפרים וחקלאות רבה.
לאחר שחצינו את הגנגס, שהוא נהר עצום מימדים, התחלנו לטפס במתינות אך בהתמדה תוך שאנו משתוקקים כבר לראות הרים באופק. מאז שיצאנו מפושקר, לא ידענו עליות וירידות, כל הנוף היה מישורי כמעט לחלוטין, כבר היינו צמאים לקצת פיתולים בכביש…
רואים הרים באופק!!! צעקתי לה כנגד הרוח, כמו מלח שרואה יבשה אחרי חציית האוקיינוס. ההתרגשות היתה גדולה ואני סחטתי עוד קצת את ידית הגז, כדי להאיץ את הגעתנו לשם.

עושים סדר ברישיקש

אחרי שטעמנו קצת מההרים המיוערים בצפיפות של איזור אלמורה ונרגענו בעיירת הנופש הנושקת לאגם נייני טל שמנו פעמינו לכיוון רישיקש.
עברנו רק כ-1000 קילומטר מהטיפול האחרון אבל אני מנצל את ההזדמנות להחלפת שמנים נוספת, טיפול כללי באופנוע, החלפת בולמי זעזועים (מחזירי שמן דולפים) וכיוון הקרבורטור מחדש, לאוויר הדליל שנהיה בו מעכשיו ואילך- אנחנו בהימלאיה!!!
הפעם לא מצאתי מוסכניק שאני סומך עליו אז ביצעתי את העבודה בעצמי.
ברישיקש נשארנו כשבועיים וניצלנו את הזמן ליוגה, למנוחה וטיולים יומיים קצרים באזור. בית חב"ד עשה את הסדר המרכזי ברישיקש ואנו החלטנו להישאר ולחגוג עם כ-300 ישראלים שהתקבצו במקום מאותה סיבה בדיוק. האוכל היה קר ולא הספיק לכולם, אבל אפשר להגיד שבשביל החוויה- היה שווה. ביקשו לא לצלם בזמן הסדר עצמו, ולמרות שהיו כמה פלאשים סוררים בזמן קריאת ההגדה, אני נמנעתי מלצלם.

מטפסים בגובה

מרגע זה מתחיל החלק השני של הטיול שלנו, וזה מורגש בכמה רבדים.
– לא עוד בגדים קלים בזמן הרכיבה- האוויר נהיה קריר ככל שמטפסים בגובה ואנו שולפים את מעילי הרוח שהיו ארוזים עמוק בתיק וחיכו
בקור רוח לקור רוח.
– איזור ההרים מאוכלס בדלילות וצריך לתכנן את המסלול בקפידה יתרה: איפה קונים אוכל, איפה מתדלקים איפה עוצרים לישון וכו'
– הכבישים מפותלים ולא תמיד סלולים וכמעט תמיד, צד אחד של הכביש יפנה לתהום.
– את כל הדרך עד עכשיו עשינו לבד. מעכשיו, אנחנו עוד יותר לבד- לא חולפים על פני אופנועים אחרים, ולא שומעים עברית או אנגלית של תיירים כמעט בכלל.
בקיצור, אנו נכנסים לחלק מסוכן יותר, בו כל טעות יכולה להיות קטלנית ואין אף אחד שיעזור בעת תקלה. אך מפני שלכל מטבע יש שני צדדים:
– הביגוד הנוסף עשוי להגן עלינו בשעת נפילה (שלא ארעה).
– הדלילות בתנועת כלי רכב מקלה על הנהיגה.
– העובדה שתמיד יש עלינו מזון , מאפשרת לנו חופש רב לעצור בכל מקום שנחפוץ.
– הנסיעה לבד, כמו שעשינו עד עכשיו, מאפשרת לך להתרכז בדרך באופן מוחלט, ללא תלות בקצב של רוכב אחר.

טרק ראשון – Nanda Devi

התחלנו לנסוע במקביל לגנגס, לתוך ההרים, לכיוון באדרינאת הנמצאת ליד עמק הפרחים- Vally of flowers .  באדרינאת היא אחד מארבעת מקורות הגנגס ומהווה מוקד עליה לרגל. אנחנו נסענו לעיר בשם ג'ושימאט הנמצאת כמה עשרות ק"מ לפני באדרינאת. הגענו לשם כשבועיים לפני "פתיחת העונה" כך שעולים לרגל ותיירים – לא היו, ואנו היינו התיירים היחידים בעיר.
באיזור זה נמצא ההר המקודש להודים- נאנדה דווי שפסגתו בגובה 7871 מ' והיא הגבוהה בהרי מערב הודו, והשניה בגובהה בהודו.
לאחר יומיים נסיעה בכביש שחלקו דרך עפר משובשת הגענו לעיר ג'ושימאט, שם מצאנו סוכנות טיולים ושכרנו מדריך ופורטר (שיעזור בנשיאת הציוד), קנינו אוכל ויצאנו לטרק (את האופנוע השארנו בחצר ביתו של המדריך).
רוב ההליכה בטרק היא מעל גובה 3000 כשבכל יום חוצים פס.
זה היה הטרק הראשון שלנו בהודו והגדרנו אותו כטרק "חזרה לכשירות", בו נבדוק איך הכושר שלנו בגבהים אלה לאחר שבועות ממושכים של ישיבה על האופנוע.

את הדרך חזרה מהטרק עשינו באוטובוס מקומי, נסיעה שארכה כ-6 שעות (עם פנצ'ר בדרך) בדרכים הרריות. נסיעה זו היתה מהמפחידות שעשינו בהודו והבהירה לנו היטב כמה זה טוב לנסוע באופנוע בהודו, למרבה הפלא- גילינו שגם הודים חוטפים בחילה ואפילו מקיאים מנסיעה מהירה בדרך מפותלת…

הדובדבן שבקצפת – Spiti Vally

לאחר ביקור בעוד מקור של הגנגס- גנגוטרי (Gangotri) ועוד שני טרקים מדהימים בהרי האזור, המשכנו בדרכים הרריות ולא ראשיות וחצינו את הגבול ממדינת אוטראנצ'אל (Uttranchal) למדינת הימשל פראדש (Himachal Pradesh). עצרנו להתרעננות מכמה שבועות לא קלים בהרי אוטראנצ'אל בעיר הנופש שימלה (Shimla).

יצאנו לדרכנו- אל עמק ספיטי. עוד בארץ, ראיתי תמונות ממקום זה ורציתי להגיע אליו, הוא סימל בשבילי את ההימלאיה הפראית.
הספיטי נחשב למקום מבודד וקשה להגעה שרק מטיילים מעטים ונועזים מגיעים אליו. העמק והדרכים המובילות אליו מיושבים בדלילות ואוטובוס מקומי עובר לפעמים… בערך אחת ליום. מי שיכול ויש לו הידע והביטחון הדרוש עושה דרך זו על אופנוע- כמונו.
במקריות די מדהימה, באותו זמן שחצינו את העמק, פגשנו עוד שלושה אופנוענים ישראלים וזוג ישראלים שהתניידו באוטובוס, נפגשנו מידי פעם בעצירות, וקטעי דרך מסויימים אף רכבנו יחד.

האופנוענים האחרים הסתכלו עלינו כאילו אנחנו משוגעים כשהבינו שיצאנו לספיטי לבד, עם כל הציוד שלנו וללא חלקי חילוף מיוחדים.
מהם הבנו- שרק משוגע יצא לספיטי בהרכבה (מצב בו שני רוכבים על אופנוע אחד), עם כל כך הרבה משקל, ללא חלקי חילוף. אנחנו, ניצלנו את המצב שאנו שניים על אופנוע ופיתחנו "שיטה" לעליות תלולות בהן האופנוע לא סחב. בכל פעם שהגענו למצב בו האופנוע מתחיל להיחנק ולא סוחב בעלייה, אני נעמדתי, בעודי על האופנוע, עם רגל אחת על הרצפה ורגל שנייה בכל הכוח על הברקס האחורי, עליו יושב כל משקל האופנוע בעליה (קלאץ' לחוץ כמובן), ליאת היתה יורדת מהאופנוע בזהירות, ומתחילה לדחוף אותי מאחורה תוך שאני משחרר לאט את הקלאץ' בסל"ד בינוני ומתחיל לטפס עד קצה הקטע התלול, שם הייתי מחכה לה, שתגיע אליי, מתנשפת בדרך כלל, וממשיכים נסיעה כרגיל. הדרך נחשבת מסוכנת ומאתגרת לרכיבה ולא תמיד חוזרים ממנה עם אופנוע במצב נסיעה. אנו יצאנו לדרך ללא אזהרות והפחדות מיוחדות והיה זה המשך ישיר לטיול של כבר למעלה משלושה חודשים על אופנוע לבד.
אין מה לומר- זה קטע הדרך הרצופה המדהים ביותר שנסענו בו בהודו. הדרך מזמנת לעובר בה נופים עוצרי נשימה וטבע פראי 360 מעלות- חוץ מהדרך עליה נוסעים.

העמק נמצא בקרבה לגבול טיבט , בשלטון סין, וטיבטים רבים היגרו אליו במהלך השנים ומאז הכיבוש הסיני בפרט. מנזרים טיבטים רבים יושבים בו והאוכל השולט גם הוא טיבטי.

מנאלי- לה

מנאלי(Manali) היא עיר נופש צפונית השוכנת בעמק צר הנוצר ע"י נחל המוזן מהפשרת שלגים מההרים הגבוהים אשר מקיפים אותה.
למטיילים רבים, היא מסמלת את הנקודה הכי צפונית בטיול בהודו, למעטים, היא מסמלת נק' התארגנות בדרך לעיר הצפונית – לה(Leh).
אנו נמנים על הקבוצה השניה, כמו שאפשר לנחש מהכותרת.
במנאלי שהינו כשבועיים, בהם טיילנו, נחנו, חיכינו לחברים שרצו לרכב איתנו את הדרך ללה ובעיקר- חיכינו שהדרך תיפתח- בשל גובהה, הדרך חסומה למשך מרבית חודשי השנה ע"י שלגים ופתוחה כ- 4 חודשים בלבד, בהם היא עמוסה בשיירות אספקה לעיר הצפונית ולסביבתה.
ברגע שהתבשרנו שהדרך נפתחה, יצאנו לדרכנו היות ותאריך החזרה לארץ כבר החל להתקרב והזמן דחק. בכך היינו לאופנועים הראשונים שנסעו בדרך בעונה זו והמצב שלה היה גרוע למדי, אך בתור "בוגרי ספיטי", לא הרגשנו קושי מיוחד…
אחד הדברים שדורשים מחשבה לפני היציאה לדרך הוא הדלק- אין תחנות דלק בדרך צפונה והמרחק הקטן ביותר בין תדלוק לתדלוק הוא כ-420 ק"מ, קצת יותר ממה ש"סילביה" עם מיכל הדלק המוגדל שלה ידעה לעשות, והרבה יותר ממה שכל אנפילד רגיל יכול לעשות.
הפעם השארנו חלק מהציוד שלנו במנאלי היות וידענו שאנו חוזרים לשם ורצינו להוריד משקל. גם הפעם לא הצטיידנו בחלקי חילוף והסתמכנו על ערכה לתיקון פנצ'רים, כלי עבודה ותושיה.
את הרכיבה פרסנו על פני ארבעה ימים כשאת הלילות אנו עושים באוהלים מוכנים מראש שהמקומיים מקימים בכדי לאפשר לנהגי שיירות האספקה להתרענן ולישון בדרך הארוכה והקשה. האוהלים מחוממים ע"י תנורי סולר ויש בהם שמיכות עבות ללילה.
קצרה היריעה מלספר על החוויות שעברנו בדרך בכתבה זו, אך אנסה להעביר את חלקן בתמונות המצורפות.

הכי צפון שיש

הגענו לעיר הצפונית (לה)- והיינו שם התיירים היחידים במשך מספר ימים. לאחר מכן, התברר לנו שבעקבות גשר שקרס ותוקן רק לאחר מספר ימים, תנועת האופנועים והג'יפים לצפון נחסמה. שוב, היתה זו חוויה מיוחדת להיות המערביים היחידים בעיר ולצפות בחיי היומיום השלווים שלה, לפני שהיא מתעוררת לחיים ע"י כל התיירים. מצאנו מקום נחמד לגור בו ויצאנו לטיולים יומיים מסביב לעיר.
צפונית לעיר, נמצא מעבר ההרים הסלול הגבוה בעולם (לטענת ההודים) – "קארדונג לה"(Khardung La) בגובה 5602 מטר. המעבר מקשר את לאדאק(Ladak)- חבל הארץ אליו משתייכת לה- עם עמק הנוברה (Nubra Vally), נופי העמק המדברי הזה מזכירים את מונגוליה וזהו ביתם של גמלים דו דבשתיים ממש כמו במונגוליה. חציית מעבר ההרים הזה אינה דבר של מה בכך- אנו ניסינו לטפס אליו פעמיים וחזרנו על עקבותינו בגלל מזג אוויר גרוע וקרח על הכביש עד שהצלחנו בפעם השלישית לעבור אל צידו השני ולהגיע אל עמק הנוברה. בעמק- חוץ מגמלים דו דבשתיים ונופי דיונות של חולות נודדים לצד נהר מוקף הרים מושלגים קיימת אווירה מיוחדת של איזור גבול למוד קרבות. העמק גובל בסין בצפון מזרח ובאפגאניסטאן בצפון. את הכביש לגבול הצפוני של הודו סוגר מחסום צבאי שלא מאפשר לתיירים לעבור והוא הנקודה הצפונית ביותר אליה ניתן להגיע בהודו.

יום הולדת

ב-13/6 חל יום ההולדת של ליאת ואנו החלטנו לחגוג אותו בדרך רומנטית. רומנטי בראש שלי זה באוהל, עם ארוחה מבושלת על בנזיניה (כן- כל הטיול הזה היה מאוד רומנטי ). היעד הנבחר – טסו מורירי (Tso Moriri) אגם מים מלוחים בגובה 4500 מטר. ההגעה אליו לא פשוטה וכוללת נסיעה בדרכי עפר עם קטעי עבירות קשה, זאת אומרת שאפשר להגיע אליו בג'יפ, אופנוע או ברגל(הרבה ימי הליכה).
כ- 70 ק"מ מלה,בכביש צדדי, עוד לפני שהספקנו להרגיש טעמה של דרך עפר, פתאום אני מרגיש את חלקה האחורי של "סילביה" מרקד לי מצד לצד. מיד הבנתי שמדובר בפנצ'ר…. עצרנו בצד הדרך הצרה, באמצע שום מקום, כשמצד אחד שלנו מצוק ומצד שני תהום מעל נהר. נצמדנו לקיר המצוק והתחלנו לפרק את הציוד מהסבלים כדי להגיע אל הגלגל האחורי. פירקתי את הגלגל וחלצתי את הצמיג בזריזות, שלפתי את הפנימית החדשה מארגז הכלים, דחפתי אותה בין הג'נט לצמיג והושבתי אותה במקומה, כולי מלא אדרנלין מהשימוש הראשון, בכל הטיול הזה, בערכת תיקון הפנצ'רים שלי.

התחלתי לנפח במרץ בעזרת משאבת הרגל שסחבתי כל הטיול ללא שימוש.
טינג! נשמע קול שבר מתכתי. המשאבה נשברה… טוב, לא התייאשתי, שלפתי את ה"פוקסילינה"- אצבע דבק אפוקסי להדבקה ותיקון מתכת. התחלתי ללוש במרץ בעודי מרגיע את ליאת שכבר החלה להראות סימני דאגה. מאז שנעמדנו בצד הדרך, לא עבר בה אפילו רכב אחד…
סיימתי "לתקן" את המשאבה, אך מייד התברר (לאחר חצי שעה של ניפוח סרק) שהיא לא מצליחה לבנות מספיק לחץ בשביל לנפח את הפנימית.
הגיע זמן לעבור לתוכנית ב': טרמפים עם הגלגל לפנצ'ר מאכר הקרוב. תוכנית בעייתית משהו בהתחשב בזה שמאז שעצרנו לא עבר רכב אחד.
ארזנו את חפצינו וקיווינו לטוב. הסתכלתי לשמיים ואמרתי לאלוהים שאם הוא מסדר לי טרמפ עכשיו, אני מאמין בו. תוך זמן קצר הגיע רכב שנסע לכיוון הנכון וגם עצר לנו טרמפ. הסתכלתי שוב לשמיים ואמרתי לו – לא משנה, הסתדרתי… עלינו עליו עם כל חפצינו ועם גלגל אחורי של אופנוע, והשארנו את "סילביה" עומדת בצד הדרך, בודדה, בלי לדעת מתי נראה אותה שוב. נסענו כ-40 ק"מ לעיירה הקרובה שבה היה פנצ'ר מאכר- תיקנו לנו את הפנצ'ר וניסינו לתפוס טרמפ חזרה ל"סילביה". זה לא כל כך הצליח לנו- כבר היה מאוחר מידי ואף רכב לא נסע לכיוון. הקמנו אוהל בצד הכביש והחלטנו שאני אקום מוקדם ואתפוס טרמפ ל"סילביה" רק עם הגלגל, ארכיב אותו ואחזור לליאת.

בבוקר עליתי על טרמפ שקירב אותי ל"סילביה", את יתר 5 הק"מ עשיתי בהליכה עם גלגל אופנוע על הגב- ממש לא נוח. לבסוף הגעתי אליה וגיליתי שהיא מונחת בדיוק איפה שהשארנו אותה ואף אחד לא נגע בה- איזה יופי! הרכבתי את הגלגל וחזרתי לליאת- שעוד ישנה לה באוהל.
האם יש דרך טובה מזו לחגוג יום הולדת?

הדרך דרומה

מועד תחילת הלימודים של ליאת ואיתו מועד הטיסה ארצה הלכו והתקרבו ואנו היינו חייבים להתחיל להדרים. ארזנו חפצים ונפרדנו מלה בצער רב. לשנינו לא היה ספק שאיזור זה, מכל המקומות שהיינו בהם עד עתה, דרש עוד זמן כדי שנמצה אותו. השארנו טעם גדול של עוד, והבטחנו לעצמנו שנחזור לשם בבוא העת.
לא וויתרנו על ביקור בטסו מורירי ושילבנו אותו בתוכנית הנסיעה דרומה- למנאלי. יצאנו לדרך עם הרבה דלק עודף, כדי שיספיק לנו לגיחה לטסו מורירי בלי לשוב ללה בכדי לתדלק. הפעם יצאנו עם עוד שני אופנועים- רכובים בידי חבר'ה שכבר הכרנו מהספיטי ורכבו איתנו גם לעמק נוברה. בכוחות מחודשים, יצאנו לכבוש את הטסו מורירי כשליאת ואני נמשיך ממנו למנאלי, והם יחזרו ממנו ללה.
לאחר דרך מאתגרת ומעניינת מאוד ונסיעה בנופי בראשית, הגענו לפנות ערב לשפת האגם, שם הקמנו אוהלים ובישלנו ארוחת ערב מפנקת לצד מאהל רועים מקומיים ועדרי הצאן, היאקים והסוסים שלהם.

למחרת בבוקר, אחרי טיול רגלי קצר באזור, ארזנו חפצינו ונפרדנו לשלום ממלווינו, שחזרו ללה. אנו נסענו בדרך קיצור שבקושי מסומנת במפה לכביש (שאיתו הגענו ללה) המוביל ממנאלי ללה. חלק מהדרך היתה עוד יותר מאתגרת מהדרך של אתמול, עם עליות תלולות ומעברי חול עמוקים.

הגענו לכביש ברגשות מעורבים- מצד אחד, מאוד נהנינו מה"לבד" של דרכי העפר, מצד שני, טוב לדעת שאם אתה נתקע או משהו חס וחלילה קורה לך- אתה על כביש שעוברים בו אנשים.
נסענו כמה שיכולנו עד הערב כדי שנוכל להגיע למנאלי כבר ביום שלמחרת. חנינו על פיסת קרקע לצד נחל קטן, הקמנו אוהל, בישלנו ארוחת ערב והלכנו לישון.
קמנו לבוקר של ערפל סמיך, שהתפזר לו מהר כשהתחלנו בנסיעה.

בערך באמצע יום הרכיבה, כ-120 ק"מ ממנאלי, כ-120 ק"מ מסוף הטיול, כ- 120 ק"מ מהנקודה בה אני מחנה את האופנוע ותולה עליו שלט "למכירה"…. אני מרגיש את כבל הקלאץ' מתחיל להקרע… חוט אחרי חוט, בכל העברת הילוך, הידית הולכת ונהיית רפויה. ראיתי שבקצב הזה, מהר מאוד לא ישאר לי כבל קלאץ', ואני הרי, גיבור גדול- עשיתי את כל הודו בלי כבלים חלופיים… לא נשארה לי ברירה, התחלתי להעביר הילוכים ללא קלאץ', במחשבה שאם יכבה המנוע מסיבה כל שהיא או שאצטרך לעצור עצירה מוחלטת או להניע, עדיף שאוכל להפריד את המנוע מהגלגלים. כמובן שלא אמרתי לליאת מילה על זה שנקרע לנו הכבל- היינו עוד כ-70 ק"מ מהמוסך הקרוב ואני לא רציתי להדאיג אותה סתם.

הגענו למוסך, שהיה דקות לפני סגירה, החלפתי את הכבל באחר והמשכנו בדרכנו.
כשהגענו למנאלי, כל שנשאר לי לעשות זה לחבק את ליאת חזק ולהודות לה על זה שהשתתפה איתי בהגשמת החלום הזה שלי ולברך על זה שסיימנו אותו ללא תאונות.

זוהי הקלה אדירה וסיפוק אדיר עוד יותר לסיים כזה מסע, ומצד שני מתחיל כאן שלב מאוד קשה בו צריך להיפרד… מהאופנוע. נמכר!!!